גאווה על שום מה? אחרי שחרכתי במשך שנים את מצעדי הגאווה, מסיבות הנשים ובחודש יוני אף הייתי הופכת לדגל גאווה מהלך, השנה לא אשתתף בחגיגות.
לא אחגוג את היותי לסבית גאה ומחוץ לכל ארון, אחוש גאווה, אך אציין את היום הזה בדלת אמותיי, עם זוגתי, קצת אחרת.
הפוסט הארוך והלא רגיל הזה שלי מוקדש לזכרם/ן של ניר כץ וליז טרובישי, שנרצחו בבר נוער בשנת 2009 (הרוצח עדיין חופשי) ולשירה בנקי, שנרצחה על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב-2015 (רצח שיכל כל כך להימנע) ומקדישה אותו באהבה לכל מי שאי פעם חשב שלהיות הומו, לסבית, ביסית, טראנס/ית ועוד, זה סוף העולם. האמינו לי- זו רק ההתחלה!!
כשהייתי בת 22 ואחרי שנים בהם כל שידעתי הוא מערכות יחסים עם בחורים, שווים ומהממים ככל שיהיו, שום קשר שלי איתם לא החזיק יותר מחודש וחצי. הייתי מתחילה קשר בקול תרועה גדול ומסיימת אותו שבועות לאחר מכן, בקול דממה דקה ואפילו לא עם כאב חד בלב או רצון עז לרוץ להתנחם בשופינג מטורף בקניון הקרוב. זה פשוט היה מה שזה היה. לרגע לא חשבתי שזה מוזר, הנחתי כמו כולם/ן שכשיגיע האחד, אני אשאר איתו והרבה יותר מחודש שלם.
כל חיי היו לי חברים, החל מאוהד המתוק שהיה החבר הראשון שלי בכיתה א’, גרנו רחוב ליד רחוב וכבר אז זה עשה לי שמחה בלב, ההורים שלנו הכירו, שמחו על הקשר והכל היה פשוט וטוב. מאז קצת גדלתי ולאורך כל שנותיי ביסודי, בחטיבה, בתיכון ובצבא, ידעתי קשרים כאלה ואחרים. היה את אייל השזוף והפרוע, היה את רובי החייכן והמתוק, היה את גלעד היפה שמאז קיפח את חייו בפיגוע בבית ליד ובצבא היה את איתן הסרס”פ, חביב הבנות, שמכולן דווקא הכי חיבב אותי. אהבה ממש לא הייתה, בעיקר התאהבות שנגמרה במהירות בה החלה, סקס היה והוא אפילו ממש טוב עם חלק מהנפשות הפועלות. אבל זה עדיין לא היה זה.
הייתי נערה כל כך תמימה וחסרת ביטחון, בת זקונים שלא דיברו איתה בבית על מין או על היחסים שבינו לבינה ובטח שלא על בינה לבינה. בשיעורי חינוך מיני בבית הספר מצאתי עצמי מבריזה מרוב מבוכה. פלא שהפעם הראשונה ששמעתי בה את המילה לסבית הייתה בגיל 19? במהלך שירותי הצבאי כפקידה פלוגתית מורעלת אי שם ליד ירוחם, אמרה חברה אחת לאחרת: “אוף זאתי תמיד נוגעת כשהיא מדברת עם בנות, אולי היא לסבית”. הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הגדולה הזו הייתה בקונוטציה שלילית, הבנתי מה זה, קראתי מה זה אבל עוד לא חשבתי לרגע שמתישהו אהיה “כזאת”.
נגמר השירות הצבאי, יצאתי לעולם ואחרי עוד כמה שנים של מערכות יחסים קצרות עם בחורים, הכרתי את ירון. ירון היה מהמם, גבוה, שרירי, שזוף, גנן במקצועו, למרבה ההפתעה כשהתחיל איתי בפינת רחוב לא אמר “איזה פרח את” או “מי גידל אותך”, הוא עצר לידי עם הרכב והתעקש שנפגש לקפה. אמרתי לו מיד לשכוח מזה ומי חינך אותו שככה מתחילים עם בחורה. הוא החנה את רכבו המסחרי, יצא ממנו והמשיך אחריי באדיקות, לא חשתי מוטרדת, חשתי מוחמאת ובעיקר נבוכה. הייתי רק בת 22 והוא היה בן 30. אחרי כל ריקוד החיזור, הסכמתי לדייט איתו. אחרי הכל אדם שמתעסק בימיו עם פרחים ופריחות, אולי יודע דבר או שניים על איך לגשת לאישה. לא טעיתי, ירון היה מקסים. חווינו יחד חודש וחצי של מקסימות. הוא אפילו היחיד מבין חבריי אי פעם שבא לפגוש את ההורים (הביא פרחים אלא מה). הם חשבו שזה רציני, הוא חשב שזה רציני ואני, בעיקר לא הבנתי מה אני רוצה. אחרי שהכיר את חבריי והיה באמת ובתמים מתוק אמיתי, בכל זאת קמתי בוקר אחד ואמרתי, הוא לא בשבילי, זה לא זה. נפרדתי ממנו לשלום ופניו ההמומות לא יצאו לי מהראש שנים אח”כ. יצאתי מהקשר מבולבלת, כאובה, לא מבינה מה הבעיה איתי, למה אני לא מפתחת רגשות, הרי כולם/ן ידעו שכולי לב. אמא שלי חשבה שהחלקתי על השכל “איזה בחור מקסים והוא היה ממש רציני לגבייך”.
פעם מזמן, היה את “עכבר העיר” בגרסה מודפסת, כל כך אהבתי את העיתון הזה, אחד המדורים בו נקרא גאווה. תמיד דילגתי עליו מחוסר עניין, אך אחרי הפרידה מירון משהו בי גרם לעיניי לעצור ולקרוא אותו לראשונה. היו בו המלצות על מסיבות, מפגשי תמיכה, מופעי דראג וכל מיני דברים שממש לא הכרתי. היה כתוב בו גם משהו על עיתון “הזמן הוורוד”, זה היה עיתון יחיד ומודפס לקהילה הגאה בשנות ה20 פלוס שלי. מסיבה לא ברורה (בדיעבד, ברורה היטב), חיפשתי דרך להשיג את הגיליון האחרון של העיתון, מתברר שהוא חולק בחינם בכל מעוזות הקהילה, פאבים, מועדונים, משרדי האגודה, אבל לא הייתי מסוגלת להביא עצמי למקומות שכאלה, טלפנתי למערכת העיתון ושאלתי אם יש דרך לקבל אותו בדואר. נאמר לי אבל הוא חינם ואם נשלח בדואר לא יהיה חינם, אמרתי, לא חשוב, תעשו לי מנוי. רצתי למרכז העיר, פתחתי תיבת דואר משלי בסניף הדואר הקרוב וטלפנתי שוב והפעם לעשות מנוי- הייתי האדם היחיד בארץ אם לא בעולם, שעשה מנוי לעיתון שיכל לקבל לגמרי בחינם (חחחחח) ולא, זה לא הזיז לי. רק חיכיתי לקבל את הגיליון הראשון. הסקרנות לא הרגה את החתול, אבל אותי היא לגמרי הצליחה. ניגשתי בכל יום לתיבת הדואר רק כדי לחזור ממנה בלא כלום, עד היום שזה קרה וחיכתה לי מעטפה חומה אטומה (כפי שביקשתי מהם, כאילו היה זה מגזין פורנו במינימום), נכנסתי לרכבי ופתחתי את המעטפה, דפדפתי מהר וגמעתי בשקיקה כל מילה וכל תמונה. ואז אמרתי, מה זה כל הצבעוניות הזו? מופעי דראג? ממש לא בשבילי. ובכל זאת הגעתי בסוף למדור הכרויות.. מודעות עדינות וזהירות של נשים, של גברים וכאחת שתהליכים קורים אצלה יחסית מהר, אמרתי: אוווווו. נמצא הפתרון, אולי אפרסם מודעה, אכיר בחורה ואז אדע למה לא זה לא ממש זה עם בחורים? אולי אני גם וגם? (מי ידע בכלל מה זו המילה המוזרה דו מינית שלימים הפך לביסקסואלית והשנה לביסית באירועי הגאווה שמתמקדים בבי סקסואלים/ות וכמה שזה חשוב).
אז החלטתי לפרסם בעצמי מודעה ומאחר שכבר מגיל 16 גיליתי בי את כשרון הכתיבה ואת האהבה למילים, בתוך כמה דקות הייתה לי מודעה: “בת 22, נשית, נאה, חסרת ניסיון, מעוניינת להכיר אישה דומה, רגישה ומתוקה. יצירת קשר לת”ד… ”. מישהי מלאת חששות כמוני לעולם לא הייתה מפרסמת טלפון, ידעתי שאישה שתכתוב לי מכתב יפה ומנוסח היטב, זו האישה שאיתה אבחר להיפגש. וכדי לקצר, קיבלתי לא מעט מכתבים, כל מכתב נקרא בהתרגשות שיא, כל בחורה נשמעה לי כמו עולם ומלואו. אני בחרתי ביעל, שלימים הפכה לזוגתי הראשונה. כמובן שהייתי לה גם הראשונה והקשר המדהים הסתיים אחרי כמה חודשים, עת קיבלה רגליים קרות ונעלמה כלא הייתה. אבל הנשיקה הראשונה עם אישה לנצח תיזכר כנשיקה הכי מרגשת שחוויתי בחיים, הפרידה הראשונה מאישה לנצח תיזכר כשברון הלב הכי גדול. כעסתי עליה שנים, לא הבנתי למה היא ברחה, התפתחה בינינו אהבה מקסימה, מרגשת, שאני לפחות תכננתי ללכת איתה עד הסוף.
כמה חודשים אחרי הפרידה, סיפרתי להורים, זה היה קשה, עצוב, מפחיד, אמרתי שאני חושבת שאני אוהבת גם וגם, לא חשבתי שאני לסבית ובטח שלא התבטאתי כך, לא רציתי להסתיר מהם, למרות שיכולתי במשך שנים להתנהל עם נשים מבלי שידעו- היו כמה שנים קשות בבית, עד שעברתי לגור עם חברה טובה שלימים הפכה גם לבת זוג ואז חזרה להיות חברה טובה ונשארה עד היום הכי טובה.
סיפור היציאה מהארון שלי והימים שבאו לאחריו יכולים להספיק לפוסט שלם בפני עצמו, שלא לומר בלוג, אך זה לא חשוב כרגע. מה שהכי חשוב זה שבסוף כולם/ן ידעו וקיבלו, עם כל הקושי.
מאז חלפו שנים והיו לי לא מעט בנות זוג (ואף לא בן זוג אחד): הייתה יעל הבלתי נשכחת והייתה את מור שכה אהבתי, לה שברתי את הלב בצער רב, הייתה את דנה, את לארה, את מיכל שמאז חזרה לגברים ובתשובה, את קרן שנותרה חברה טובה, את ליאת שאהבתי כל כך, את הילה שהייתה גרושה עם שלושה ילדים והייתה אחת האהבות הגדולות, אך היינו סודיות מכיוונה עד שלא יכולתי עוד, את הילה השנייה והכי מצחיקה, את שמרית המנהלת שהייתה לי בעבודה ההיא שלא סבלתי, שבמשך ארבע שנים אהבתי יותר מאת העולם כולו ונאלצתי להיפרד ממנה ממש לפני שבוע כשליוויתי אותה למנוחת עולמים, עת הוכרעה מלחמתה בסרטן. עם שמרית נכנסתי חזרה לארון במידת מה, היה לה קשה לספר, הייתי הראשונה שלה והיא לא האמינה שיש אהבות כאלה, השבוע בשבעה הכרתי לראשונה את משפחתה המדהימה, אף אחד/ת מאיתנו לא באמת הבין אף פעם למה הסתירה אותי/ אותנו, כפי שאומרים, זה סוד שלקחה איתה לקבר, שכן אין ספק שמשפחתה הייתה מקבלת אותנו ואין לי ספק שגם מאד מחבבת אותי. אבל גם איתה אחרי 4 שנים של תקווה ואופטימיות, אמרתי די ונפרדנו וזה לא היה קל לוותר.
הספקתי בשנותיי מחוץ לארון (בינינו מעולם לא יצאתי משום ארון כי לא הספקתי להיכנס אליו), להפוך לפעילה בקהילה הגאה, להדריך בני/ות נוער באיגי- ארגון נוער גאה חשוב ואהוב עד היום (ותודה לאבנר היקר על הכל), www.igy.org.il להפוך למנהלת משאבי האנוש של הארגון דקה לפני הפיגוע הנורא בבר נוער, להיות מנהלת של הפעילות במרכז הגאה בגן מאיר (ותודה ליובל על הכל), לכתוב ולצלם גאווה במגזינים ואתרים של הקהילה (שמחתי להיות הכתבת הראשונה של מאקו גאווה ותודה נצחית לרועי היזם והעורך המתוק). הפכתי אוזן קשבת לחניכים/ות לשעבר ובני נוער אחרים שהופנו אליי, דיברתי עם הורים שמיאנו לקבל, יחצנתי מסיבות נשים מהממות (ותודה לדניאלה ואלומה האהובות מליין רשפונשים), פניי עיטרו כמה וכמה עיתונים ומקומונים כשהתראיינתי בשם מלא ובתמונה ברורה ואמרתי ללא היסוס, אלא תתביישו, אל תסתירו, גם כשהוריי עוד היו בשלב שנורא התביישו והרבה הסתירו.
בשבע השנים האחרונות, אני חיה עם אהבת חיי, עמית. אישה שהכרתי אחרי ששתינו עברנו כל כך הרבה קשרים מורכבים, כואבים, חסרי עתיד. זוכרת ותמיד אזכור את הרגע בו ראיתי אותה לראשונה, הכניסה לדזנגוף סנטר, יום שבת, קבענו פגישה ראשונה עם אלמודובר, אהוב של שתינו, עד היום הוויכוח הוא האם זה היה “חיבוקים שבורים” או “לחזור”, מה שבטוח, לא זכרתי כלום מהסרט מיד כשיצאנו משם. כל מה שזכרתי זה את ההתרגשות של להכיר אותה, רגועה, בלי ארונות, בלי הסתרות, עם מראה נשי מהמם ובעיקר עם משהו שנתן לי תחושה של בית מהרגע הראשון. גם בינינו עבר לא מעט, בכל זאת הבאנו עבר ואקסיות לקשר, עד שהיא לימדה אותי שאקסיות כבודן במקומם מונח אך היא מבקשת שאניח אותן מחוץ לחיי וכך היה. (וזה לא היה לי קל).
אנחנו חוות חודשים לא קלים, לפני פחות מארבעה חודשים ואחרי שלוש שנים של ניסיונות והריון מדהים שחוויתי, איבדנו את הבן שלנו בחודש השישי, חווינו לידה שקטה מהסוג הכי עצוב שניתן לדמיין. מאז לא קל, לנו, בינינו, לסביבה. נוסף לכך, לפני שבוע איבדתי חברה טובה, את שמרית זוגתי לשעבר, שתמיד לקרוא לה אקסית היה נשמע סתמי מדי. עמית חרגה ממנהגה וכששמרית שלחה לי בטעות הודעה בפייסבוק לפני כשנתיים, דבר שהוביל לים של הודעות בינינו והבנה כואבת שהיא חולה בסרטן השד גרורתי, עמית אמרה לי ללא היסוס תפגשו, תהיו בקשר, אולי היא צריכה אותך כרגע. שמרית הפכה מיד לחברה קרובה ובמשך שנתיים נהניתי ממפגשים איתה שבחלק גדול מהם גם עמית נכחה. מוקירה לעמית על כך ומחבקת חזק את השנתיים האלו בהם חוויתי עוד רגעי שמרית מופלאים ונצחיים. שמחה שגם עמית זכתה להכיר את שמרית שהייתה כל כולה טוב.
אנחנו בשבוע הגאווה, בשלוש השנים האחרונות עמית ואני פחות מתחברות למצעד/ הפנינג הגאווה כי הוא המוני, כי אין דרך לרדת לים להתרענן, כי אנחנו במקום קצת אחר, אבל משנת 99 ועד לא מזמן צעדתי כל שנה ונהניתי מכל רגע, כשהכל הרגיש תמים יותר ומסחרי פחות. המיקום היה אחר ואני כנראה הייתי אחרת. השנה מצעד הגאווה יוצא בשישי הקרוב- 9.6- בדיוק התאריך בו הייתי אמורה ללדת את בננו, תאריך הלידה המשוער (כאמור, אין שום מקריות בחיי). לא נחגוג במצעד או הפנינג גאווה למרות שלבי תמיד יהיה עם החוגגים/ות כי יש לנו על מה. חיים מחוץ לכל ארון, נוכחות ונראות מדהימות בכל מקום של הקהילה הגאה אינם עניין של מה בכך, השנה יהיה זה יום קשה עבורנו, אבל נעבור אותו יחד בביתנו, עם שתי הכלבות המדהימות שלנו ועם גאווה קצת אחרת.
גאווה על כך שלמרות החודשים הקשים שחווינו ועדיין חוות לא נשברנו, הקשר ידע ימים לא קלים, אך הוא גם התחזק ואנחנו יכולות להסתכל קדימה, לחייך בגאווה ולהגיד, שרדנו גם את זה ובחולי ובבריאות, בחיים או באובדן, זה לגמרי נפלא שיש לי אותה. הדרך להקמת משפחה תחזור להיות דרכנו כשנרגיש מוכנות. החוסן וההכלה שלה, זה לא מובן מאליו, היא כל מה שאי פעם חלמתי שיהיה לי, גם שכשלא חלמתי בכלל על אישה לצידי. האהבה שלנו חזקה, הגאווה שלנו היא עובדה מוגמרת.
תצעדו, תיהנו, תחגגו את מה/ מי שאתם/ן, פעם זה היה הרבה יותר קשה, הזמן הוא רק לטובתנו.
בכל שנה כולנו צועדים/ות יחד (תרתי משמע) לקראת עתיד ורוד וקל יותר לקהילה הגאה ולמרות שזה נראה עוד קצת רחוק ולפעמים אנחנו עוד חווים אטימות, חשכה, העדר זכויות, עלבונות וביטול, בסוף זה יקרה. אנחנו שווים לא פחות, הנטייה המינית שלנו היא רק חלק ממה שאנחנו ולא התמונה כולה!!
הדרך ארוכה היא ורבה, אך היא מלאה בשמחה ובנצנצים, תזכרו את זה!
חגאווה שמח לכל מי שחוגג/ת 😉
באהבה גדולה,
כרמל.
*יש בי גאווה והיא מנצחת*
